היי חברים,
מה שלומכם? תכתבו לנו ותעדכנו מה קורה אתכם, אומנם אין לנו הרבה זמן אינטרנט אבל אנחנו מתגעגעים J
סיימנו בפעם שעברה עם וואנאקה ובדרכנו לטה-אנו, עצרנו בקווינסטאון (כבר היינו שם, אתם בטח זוכרים) להחליף מצבר (בואו נגיד שכמה פעמים של לדחוף את האוטו לירידה ולזרוק קלאץ' היו מספיקים כדי שנזיז את עצמנו לכיוון המוסך הקרוב), בגלל שהגענו כמה דקות אחרי חמש בערב והכל סגור, לא הסכימו לחליף לנו את המצבר, אלא רק למכור לנו ואנחנו היינו צריכים להחליף בעצמנו (יואב החליף, אנה צילמה J).
בטה-אנו אין יותר מדי מה לעשות, אבל משם יוצאים לכמה מהטרקים היפים בניו זילנד.
יצאנו לטרק הקפלר, זהו טרק של ארבעה ימים, כבר ביום הראשון יש עליה תלולה וקשה (תיקים ענקיים על הגב לא הקלו על המשימה), אחרי שלוש שעות הליכה ביער גשם (שנראה כאילו מהאגדות, עם עצים שהגזע והענפים מצופים ירוק, פטריות שונות ומשונות והכל נראה לא אמיתי) ומתוכם שעתים וחצי של עליה מפרכת, התיישבנו להפסקה, על פי מה שנאמר לנו, יש לנו עוד שעתיים עליה קשה... אספנו את שארית כוחותנו והמשכנו לעלות. כעבור דקה של הליכה, גילינו להפתעתנו שכבר הגענו לחלק הבא והעליה נגמרה מוקדם מהצפוי, החיוכים והצבע חזרו לפנים ("מי שלא ידע עליה שהתקצרה לא ידע אושר מימיו" - חכם סיני וגם יואב), מה גם שהנוף היה מדהים! עוד שעה של הליכה על הרכס הביאה אותנו לבקתה. אתם צריכים להבין שהרגע הזה שמגיעים לבקתה הוא רגע של אושר וכיף, כי למרות הנוף והדרך המדהימה, אתה יודע שסיימת את מה שרצית באותו יום ועכשיו הזמן למרק חם (בחוץ קר כמעט תמיד, בעיקר בהרים), להוריד את הנעלים מהרגליים הכואבות ולהתפנק. מאחר והגענו מוקדם מהצפוי לבקתה, אחרי התפנקות קצרה קפצנו למערה שנמצאת לא רחוק מהבקתה, סוג של מערת נטיפים (לא יפה כמו זו שיש בארץ, אבל היה נחמד).
היום השני של הטרק כלל עוד קצת עלייה, אבל אחרי זה הלכנו שלוש שעות על רכסי הרים, ולכל כיוון שאליו מסובבים את הראש רואים נוף מדהים של אגמים ושל הרים על גבי הרים – פשוט מדהים! זה השלב שבו עושים הפסקות רק בשביל לנסות להפנים את גודל המראות שמסביב. היום השני הסתיים בכאבי ברכיים, כי אחרי כל עלייה תלולה מצפה גם ירידה תלולה.
היום השלישי היה הרבה יותר קל להליכה. בשעה האחרונה של ההליכה, הלכנו במקביל לאגם יפה, ומכיוון שהטרקים האלו לא כוללים מקלחות (ותאמינו לנו, חייבים מקלחת), יואב החליט לבדוק את האגם הקפוא ולהתרחץ בו.
אז אחרי ארבעה ימים הטרק הסתיים, הרגשנו מרוצים אך עייפים ומאוד כאובים. ישנה כבר מסורת של עוגיית ניצחון בכל סוף טרק (אחרי הורדת הנעליים) וארוחת סטייקים טובה באכסנייה (אחרי מקלחת חמה וארוכה).
עד הטרק הבא היו לנו יומיים הפסקה, שבהם היינו בעיירה וניסינו להזיז מינימום שרירים כדי לתת להם להתאושש. הפעילות הכי פעילותית שעשינו היתה לשחק מיני גולף (שזה כולל להפעיל בעיקר שרירי ידיים שהם השרירים היחידים שלא כואבים J ) היה כיף.
ב 13.01 יצאנו לטרק המילפורד, טרק זה נחשב לאחד מהטרקים הכי יפים בעולם (ויש הטוענים שהוא הכי יפה בעולם) וזה אומר גם שצריך להזמין מקום אליו חצי שנה מראש – הזמנו אותו עוד לפני שהזמנו כרטיסי טיסה לטיול... כשאמרנו למטיילים אחרים שאנחנו הולכים למילפורד, זכינו במבטי קנאה, מלווים בשאלה "מתי הזמנתם?".
הטרק הזה כולל ארבעה ימים. כדי להתחיל צריך להפליג באגם (הנופים מהסירה היו ממש ממש יפים), משם שעה וחצי הליכה לבקתה של היום הראשון (לא ברור למה היום הראשון כל כך קצר, אבל אין אפשרות לעשות משהו אחר על דעת עצמך).
ביום השני מרבית ההליכה היתה בין שני רכסי הרים, לפעמים מיוער לפעמים פתוח, חלק גדול היה לצד נהר (שהמים שלו היו טורקיז-כחול שהיה פשוט יפה), היו גם כמה אגמים קטנים בדרך, באחד מהם (hiden lake – האגם הנסתר) יואב נכנס להתרחץ. באגם היו גם ברווזים כחולים (כחולים ולא בגלל הקור) שהם מסתבר חיות מאוד נדירות שחיות באיזור. ביומיים הראשונים מזג האוויר היה מעולה, השמיים היו כחולים והשמש זרחה (לא קורה הרבה באיזור), אבל התחזית ליומיים הקרובים היתה קצת שונה. מכיוון שהינו רחוקים כשעה וחצי עליה לפסגה והנוף משם אמור להיות מעולה, החלטנו להשאיר את התיקים בבקתה ולעלות לפסגה לראות את הנוף כל עוד העננים לא מכסים הכל (החלטה לא פשוטה אחרי 6 שעות הליכה). הנוף, כצפוי, היה מדהים! השרירים, כצפוי, היו כואבים!
ביום השלישי של הטרק השמיים התקדרו מעט, טפטוף קל, אבל לא משהו רציני. הרוחות בפסגה לעומת זאת היו מטורפות, וטלטלו אותנו מצד לצד, עד כדי כך שהיינו צריכים לפעמים להחזיק חזק בהר או להתיישב עד שתחלש הרוח (העובדה שיש תהום לצד הדרך עזרה לא תרמה לתחושת הביטחון), בדרך יש מפל עצום, גרמנית משוגעת אמרה שנכנסה מאחוריו והיה ממש מגניב, יואב החליט לנסות גם הוא, האבנים היו חלקלקות והיה נחמד, אבל לא נשארה פיסת גוף יבשה.
בבוקר היום הרביעי התעוררנו ואחד המטיילים אמר לנו שהטרק סגור. מסתבר שהגשמים המטורפים ששמענו כל הלילה הציפו את הנהר והטרק. הריינג'רית כינסה את כולם בשבע בבוקר ואמרה שכרגע אי אפשר לצאת להמשך הטרק ושהיא תכנס אותנו שוב בעוד שעה. כעבור שעה, בישרה לנו שאנחנו עומדים לעשות כולם יחד את החלק הראשון של היום. היא תהיה בראש וכולם יהיו מאחוריה בטור אחד (היינו 40 איש). הדרך היתה מלאה בשלוליות ובריכות שהגיעו עד הברכים. בהתחלה ניסינו לקפץ על אבנים או ללכת מסביב כדי שהרגלים לא יירטבו, אבל מהר מאוד הבנו שאין שום סיכוי לצאת יבשים והשלמנו עם גורלנו ועם גורל הרגלים הרטובות. מה גם שגשם הרטיב אותנו לגמרי בכל מקרה (מעילי הגשם, מסתבר לא הגנו מפני הגשם) עוד דבר שקרה בעקבות הגשם הכבד, עשרות מפלים הופיעו בכל פינה וכל ההרים מסביב (הצעידה היתה בעמק) היו מכוסים בחוטים של מפלים גדולים וקטנים.
כעבור שעתיים של הליכה בטור, הריינג'רית אמרה שמכאן והלאה אפשר לצעוד לבד – עדיין יש שלוליות עמוקות, אבל לא יותר מהברכיים. עוד ארבע שעות של הליכה והגענו לנקודה הסופית (נקראת סנדפליי פוינט על שם היתושים הטורדניים שנמצאים באיזור בכלל ובנקודה זו בפרט), משם הפלגנו כ-20 דקות למילפורד סאונד (הנוף מהסירה היה ממש יפה) ושם מסתיים הטרק. כדי להגיע לרכב ניסינו לתפוס טרמפים (אוטובוס עולה 90$ לשניים בשביל שעה וחצי נסיעה), אנחנו כותבים ניסינו כי לא ממש הצלחנו. בסוף ויתרנו ושילמנו לאוטובוס. מיותר לציין שהיינו מאוד מאוד עייפים והצלחנו להינות מהכביש היפה חזרה דרך עיניים חצי סגורות.
באותו היום קפצנו לסופר ועשינו ארוחת שחיתות עם בירה ונהיננו מפינוקי החיים הנדירים כמו מקלחת ואוכל – בבוקר הרגע הזה נראה כל כך רחוק...
ביום למחרת יצאנו לנסיעה בדרך יפייפיה, דרך הקייטלינס. הנופים של הטבע והשקט לא מפסיקים להדהים, הנסיעה בנוף הקסום המשיכה לאורך האוקיינוס, שם ראינו בערב פינגווינים שחוזרים לקן שלהם מהים. את הלילה בילינו באתר קמפינג באיזור כמה מטרים מהחוף הסלעי.
בבוקר שלמחרת הנוף מהחלון (של האוטו) לים היה, איך לא, מדהים. במהלך ארוחת הבוקר מפנקת (קפה בוציאדה, מוזלי יוגורט עם פירות, גרנולה וכל מה שצריך בשביל ארוחת בוקר של אלופים) קפץ אריה-ים לביקור והפחיד תיירים לבנבנים, חוץ מאנה שרצה ישר אליו עם מצלמה.
באותו יום ניסינו לדוג, כמה שבועות לפני כן מצאנו ערכת דייג למתחילים בזול (20 דולר) וקנינו. הסלעים היו חלקלקים המים התנפצו בעוצמה על הצוק והחכה נתפסה כל הזמן באצות ענקיות שעטפו את הצוק. בקיצור לא אכלנו דגים באותו יום. המשכנו בנסיעה היפה עד שהגענו לעיר דנידין (תכל'ס מבטאים דאניידין – חוץ מהישראלים J).
בבוקר למחרת, נסענו לרחוב בולדווין שהוא הרחוב הכי תלול בעולם (עושים בו כל מיני תחרויות ריצה ופסטיבלים מדי פעם), הסתפקנו בלבחון אותו מלמטה. משם המשכנו למפעל שוקולד של קרנברי, שם הראו לנו איך מייצרים את השוקולד ובדרך האביסו אותנו בטעימות ושוקולדים לדרך – אנה הייתה מרוצה. אחרי שהכנסנו כמות נכבדה של שוקולד לוורידים, יצאנו לטרק קטן (שעה – שעתיים), לטרק קוראים טאנל ביץ' טרק, הוא הוביל אותנו לאחד החופים היפים שהיינו בהם (בדרך עוברים במנהרה של כ-20 מטר חצובה באבן ומכאן שמו של הטרק), שם היו קשתות ומערות שנוצרו על ידי המים. התיישבנו על אחד הסלעים הענקיים ועשינו פיקניק לתפארת (וכמובן צילמנו הרבה תמונות).
למחרת יצאנו מדנידין ונסענו לחצי האי אוטאגו, גם כאן נופים נפלאים מלווים את הכביש שעובר לאורך החוף. בדרך ראינו מזח שאפשר לדוג ממנו. עצרנו הכל ויצאנו לנסיון נוסף של דייג. שעה שעתיים שבילינו שם הרגישו יותר בגלל הקור, ניסינו לדוג עם הפתיונות שקנינו ואפילו עם צדפות שמצאנו (רק הבפנוכו המגעיל של הצדף ולא הצדף עצמו), פעם אחרי פעם שלינו אצות שנתפסו בקרס ופעם אחת אפילו סרטן נתפס (שחררנו אותו ישר למים), ואז... אחרי נסיונות מרובים הורגשה משיכה קלה בחכה, אחריה עוד משיכה קלה ועוד אחת, לאט לאט משכנו את החוט עד שבסופו התגלה דג! טוב לא דג, יותר דגיג – אבל עדיין, הדג הראשון שלנו J. גם באותו יום לא אכלנו דגים אבל הרגשנו טוב יותר עם עצמנו. המשכנו בדרך למקום בו על החוף יש אבנים בצורת כדור מושלם. המשכנו ונסענו עד שהגענו לעיירה בשם אואמרו.
העיירה ממש חמודה ושקטה, המבנים העתיקים מסלע גיר מביאים איתם קסם ושלווה מיוחדים. קפצנו לאכול מרק קומארה (ירק-שורש ניו זילנד שדומה לבטטה אבל מתוק יותר). בערב לעת שקיעה (נזכיר לכם שהשקיעה פה היא בין תשע וחצי לעשר בלילה), יצאנו לחוף לתצפית על פינגווינים כחולים שחוזרים לקן שלהם.
מאואמרו נסענו לכרייסטצ'רץ (העיר בה התחיל הטיול שלנו בניו זילנד), לא תכננו לחזור לשם אבל גילינו שיש שם פסטיבל אומני רחוב בתאריכים האלה ושמגיעים לכאן אומנים מכל העולם לכבוד הפסטיבל (אפילו היו זוג ישראלים). שינינו קצת את המסלול כדי שנוכל לבדוק את העניין. ראינו כמה וכמה הופעות כאלה החל מלהטוטי אש, סטנד-אפ, להטוטים על חד אופן ועוד כל מיני המצאות ושגעונות חלקם טובים וחלקם גרועים ברמת כואבות J.
למחרת הלכנו לעוד כמה הופעות ובצהריים יצאנו מהעיר לכיוון ארתורס פאס – כפר קטן שממנו יוצא טרק יום (6-8 שעות הליכה) שנקרא האבלנש פיק.
למחרת יצאנו לטרק, הטרק היה תלול מאוד (1300 מטר גובה) ולעיתים קרובות הזכיר קיר טיפוס יותר מאשר טרק, למרות שהיינו בלי תיקים גדולים (כמו שאנחנו כבר רגילים מהטרקים הארוכים) היה מאתגר (עד עכשיו יואב צריך לשמוע על השרירים החדשים שאנה מצאה ושכואבים לה). כשהגענו לפסגה, פתחנו את הגזייה ועשינו קפה איכות (קפה דופראח! J). הירידה היתה קשה לא פחות.
כבר באותו יום יצאנו לכיוון היעד הבא ועצרנו ללינה בהוקיטיקה (השמות המוזרים ברחבי ניו זילנד הם בעצם שמות מאורים של הילידים בניו זילנד ולא של האירופאים שהגיעו לכאן, לכן הם במאורית ולא באנגלית) והתפנקנו במקלחת טובה אחרי הטרק.
יום למחרת הגענו לפוקס גליישר (גליישר = קרחון), ויצאנו לטיול מודרך על גבי הקרחון. נעלנו נעליים עם דוקרנים ומוטות לקרח שהביאו לנו והתחלנו לטפס. על הקרחון ראינו מערות שונצרו בקרח, בקעים שנוצרו וכל מיני דברים מגניבים למדי. צילמנו הרבה לבן, בנוף המיוחד הזה. אחרי כמה שעות חזרנו לעיירה (שנקראת גם היא פוקס גליישר), נכנסנו להתפנק בכוס קפה ועוגת גבינה. בעודנו מתפנקים אנחנו כותבים את הבלוג הזה ואת המילה הזו ואת זו ואת זו...
זהו בינתיים חברים, הרבה נשיקות וחיבוקים לכולם,
נדבר בקרוב,
אנה ויואב.
