חברים יקרים,
מזמן לא עדכנו את הבלוג (להזיז את התחת ולכתוב דורש מאמצים לא פחות מטרק של כמה ימים J), אבל אנחנו כאן ונמשיך בנקודה בה הפסקנו.
היעד הבא שלנו היה טרק בן יומיים שנקרא קופלנד טרק, מה שמיוחד בטרק הזה הוא המעיינות החמים המצפים לכל מי שסיים בהצלחה את היום הראשון והגיע לבקתה. הטרק היה מעייף למדי כי עוד היינו עייפים מהטרקים הקודמים ולא ממש נחנו עדיין, וכי ההליכה היתה יחסית ארוכה. הטרק היה יפייפה, עבר בחלקו לצד נהר בצבע טורקיז יפה, כלל גשרים ארוכים (ומפוקפקים) במיוחד. כמובן שהחלק הכיפי ביותר היה המעיינות החמים. היום השני היה גשום מאוד ומעייף אפילו יותר, אנה לא היתה בטוחה שנתייבש אי פעם, אבל עכשיו אפשר להגיד בבטחה שהתייבשנו J
כדי לפצות עצמנו על הטרק, הקור והרטיבות התפנקנו בפיצה משובחת וכוס קפה חמה.
למחרת התחלנו להצפין, עברנו דרך כביש החוף המערבי שהיה יפה במיוחד, בדרך עצרנו לראות את סלעי הפנקייק שהם סלעים שנראים כאילו שמו ערימה של פנקייקים אחד על השני (צריך קצת דמיון כדי לראות את זה), הגלים המתנפצים על הסלעים והאוירה השקטה, השלווה והפסטורלית מצליחים להכניס אותנו לאוירה של רוגע ושקט.
למחרת הגענו לאגמי נלסון, שני אגמים גדולים ויפים שהזמינו אותנו לרחצה במים הקפואים שלהם. אחרי קפיצה מהמזח וטבילה קצרה יצאנו רעננים ומרוצים. הוצאנו גזיה והכנו אוכל מפנק. בסוף היום המשכנו לעיר נלסון (אחרי נסיון כושל נוסף של דיג). בדרכנו לאכסניה עברנו בסופר ומצאנו פרי צהוב ודוקרני בשם קיוואנו – החלטנו לנסות (למרות המחירים שערורייתיים של פירות בניו זילנד), הטעם היה עירבוב בין בננה, לימון ומלפפון.
ביום שלמחרת טיילנו בעיר בשווקים סידרנו את כל מה שצריך כדי שלמחרת נצא לטרק אייבל טזמן.
טרק האייבל טזמן הוא טרק מיוחד למדי, כולו עובר בצמוד לחופי ים אקזוטיים ודי מבודדים, ההליכה קלילה וקצרה מה שמאפשר לעצור בדרך בחופים השונים ולהתענג על שמש, חול וים. בלילה ישנו באוהל והיה מפנק.
אחד הדברים המדהימים בטרק היה לראות את ההבדלים בין הגאות והשפל, כאשר סירות שעצרו כמה עשרות מטרים מהחוף בזמן הגאות נמצאו עומדות על החול ואין זכר למים כמה עשרות מטרים מהן. חישובי הגאות והשפל גם חשובים לטרק שכן, אם לא מתזמנים נכון הטרק מוצף וצריך לעשות עיקוף כדי להמשיך בדרך. בגלל שהלכנו על חוף שרק לפני כמה שעות היה מכוסה בים, מצאנו המון צדפות יפות מסוגים וצבעים שונים ומשונים.
אחרי הטרק נסענו לפיקטון שהיא עיר שקטה וחביבה אבל בעיקר עיר שממנה לוקחים מעבורת לאי הצפוני. אחרי טיול בעיר המנומנמת החלטנו שוב לנסות מזלנו עם החכה (למרות חשדות כבדים שבניו זילנד אין באמת דגים!), כעבור זמן מה של נסיונות כושלים והעלאת אצות רבות, משהו משך את החכה. בעזרת קור רוח והרבה תושיה (לא באמת – זה רק בשביל הדרמה) הצלחנו לדוג דג שהוא אפילו אכיל! לא תאמינו אבל אחרי כמה דקות תפסנו עוד אחד! אפילו יותר גדול! העיר פיקטון צהלה ושמחה למראה הניסים והנפלאות הללו. למחרת ערכנו אחרי שניקינו את הדגים (משהו שאנחנו מעדיפים לשכוח ממנו) ערכנו משתה! סעודת מלכים! הדגים היו טעימים במיוחד והיה להם טעם של הצלחה. בהמשך היום עלינו על מעבורת יחד עם פיליפ (שהוא האוטו שלנו למי שעוד לא הפנים) לעיר וולינגטון שבאי הצפוני. המעבורת היא ספינה עצומה וכשאתה עליה אתה יכול רק לנחש שאתה בים, בזמן שאתה בבית הקפה, בלובי או בחדר בו מקרינים סרטים.
וולינגטון היא עיר הבירה של ניו זילנד (ולא אוקלנד כמו שאנשים לפעמים חושבים), העיר השלישית בגודלה אבל עדיין אוירה רגועה יחסית. בוולינגטון ישנו אצל משפחה חביבה למדי (דרך HIT), הלכנו למוזיאון שהיה מגניב למדי (עם תצוגות על מאורים, רעידות אדמה, חיות למיניהם ועוד ועוד).
אחרי שקיבלנו את מנת התרבות שלנו לעשור הנוכחי המשכנו לסוע צפונה והגענו לעיר בשם טאופו (ששוכנת לצידו של אגם טאופו – האגם הגדול ביותר בניו זילנד), זוהי עיר תיירותית עם הרבה בתי קפה, מסעדות, חנויות מזכרות ועוד.
אחד הדברים המגניבים בטאופו היה משהו שגילינו בטעות והוא מים חמים שנובעים מהאדמה ומוזרמים לנהר הקר. כשנכנסים לנהר, מערבולת של תחושות חום-קור תוקפת אותך, כשחלקים מסויימים בגוף מרגישים מים קרים וחלקים אחרים מים חמים – כיף!
חלק מהאטקציות של האי הצפוני הוא מערת תולעים זוהרות (עולה בסביבות 100$ לאדם), טיפ מפוקפק באתר למטייל הציע להגיע למקום שנקרא הקאקי (hakaki – יש סיבה למה זכרנו את השם J), מקום מבודד שבו ניתן לראות בחינם תולעים זוהרות והרבה. אחרי לא מעט תלאות וחיפושים מצאנו את המקום והגענו אליו כשעה לפני השקיעה (את התולעים רואים רק בחושך מוחלט, כלומר היינו צריכים לחכות ללילה), אירגנו ארוחת ערב על הגזיה ונהננו מהשקט ומהנחל שעבר לידנו. עם רדת החשכה נכנסו למעיין מנהרה ארוכה (שממנה נסענו כשהגענו למקום), המראה היה פשוט לא מהעולם הזה, אלפי נקודות ירוקות/טורקיז זוהרות בחושך ליוו אותנו לאורך כמה מאות מטרים. זה היה פשוט קסום וחלומי. מכיוון שהיינו מרוחקים מכל ציוויליזציה השמיים היו עמוסים בכוכבים (יותר ממה שראינו אי פעם). הלילה הזה היה מיוחד במינו.
אחרי שנהננו מהתולעים והכוכבים נסענו בכבישים החשוכים לכיוון תחילתו של טרק יום בשם טונגרירו קרוסינג שנחשב לאחד היפים בניו זילנד. ישנו באוטו במגרש המכוניות של תחילת הטרק.
בבוקר השכמנו קום, אכלנו ארוחת בוקר ונסענו באוטובוס לקצה השני של הטרק. הטרק היה מיוחד וכלל נופים שלא ראינו עד עכשיו בניו זילנד. הטרק עובר לצד כמה הרי געש שלא היו פעילים לאחרונה (למרות שיש שלטים שאם יש התפרצות צריך לרוץ לכיוון תחילת הטרק). דרך עליות על הרי הגעש החומים-אדומים הגענו לבריכות האזמרגד שהן בריכות טבעיות בצבע ירוק טורקיז, עוד קצת הליכה הביאה אותנו לאגם שנקרא האגם הכחול (שצבעו, לא תאמינו, כחול) ונופים מיוחדים ויפים נשקפים לכל אורך הדרך. כעבור כ-7-8 שעות הליכה הגענו לאוטו, הורדנו את הנעלים מהרגליים המסכנות וחזרנו לנהר המים החמים-קרים בטאופו כדי לשטוף את תלאות היום ולשחרר את הרגלים הדואבות.
באותו הלילה ישנו אצל אישה בשם קריסי, אישה חריפה ומיוחדת. קיבלנו ממנה הרצאה על הבדלי התרבויות בין הישראלים לניו-זילנדים ועל דעתה לגבי כל מה שקשור לישראל ולמזרח התיכון. היה מעניין אבל בשלב מסויים היינו צריכים לעצור אותה, מזכירים לה שאנחנו אחרי טרק ארוך ועייפים.
היעד הבא היה העיר רוטרואה, בדרך עצרנו בכמה מקומות מיוחדים, הראשון היה "בוצ'רס פול", בריכה מבודדת שהוקמה לפני עשרות שנים, הבריכה חינמית והיינו שם לבד לגמרי (האמת שהיו איתנו שני בקבוקי בירה ושקית קשיו).
אחרי טבילה קצרה (עקב יתושים טורדניים), המשכנו לקרואסין קריק, נחל שנראה תמים למראה אבל למעשה זורמים בו מים חמים שנובעים מהאדמה וממשיכים כמפל בגובה מטר – מטר וחצי (אחלה מסז') לסוג של בריכה קצת יותר עמוקה.
למחרת הגענו לעיר רוטרואה, ריח הגופרית (ביצים סרוחות/חמת גדר) אופף את העיר כולה. בכל רחבי העיר יש בריכות תרמיות, בריכות בוץ, גייזרים ופעילויות תרמיות שונות ומשונות.
בבוקר יצאנו לעשות זורבינג שזה אומר שנכנסו יחד לתוך כדור ענק שיש בתוכו קצת מים, ואז דחפו את הכדור הממולא הזה מראש גבעה. ההתגלגלות לאורך כמה עשרות מטרים עד לתחתית הגבעה הייתה מצחיקה והרגישה קצת כמו מגלשת מים.
בערב יצאנו לחוויה מאורית (תיירותית למדי), לקחו אותנו לכפר מאורי (בשם מיתאי) ושם הראו לנו קצת על החיים המאורים, סיפרו על דרך הכנת האוכל, הראו את הבתים הנמוכים בהם גרו פעם, את הלבוש המסורתי, הקעקועים השונים ועוד. היתה הופעה של לוחמים מאורים ונשים מאוריות שסיפרה על העבר שלהם ולבסוף ארוחת האנגי, שזו ארוחה מאורית מסורתית שכללה מטעמים שבושלו מתחת לאדמה (לא פויקה).
המשכנו להצפין לכיוון אוקלנד, באוקלנד עצרנו ליום כדי להתחיל ולפרסם את הרכב לקראת המכירה שלו בשבוע הבא. ארוחה מפנקת וקידוש קינחו את אותו היום.
למחרת נסענו עוד יותר צפונה ועצרנו באיזור ביי אוף איילנדס בעיירה בשם פאהייה, עיר חמודה ושקטה מתאימה למנוחה וסתלבט. פגשנו שם את עומרי שהקים את ה-HIT דיברנו איתו על הא ועל דא (בעיקר הוא דיבר על אלוהים ועל כך שהוא פגש אותו ומדבר איתו על בסיס יומי).
המשכנו צפונה, בדרך עצרנו לראות עץ קאורי עצום (העצים האלה מגיעים לגיל של 2000 שנה ויותר, וקוטר של יותר מ-5 מטר), בהמשך עצרנו גם במפעל שמייצר שעונים יפייפים מעץ קאורי (שמנו עין על השעונים האלה כבר מזמן, אבל הם היו יקרים מדי בחנויות המזכרות), בחרנו לנו מזכרת משובחת לדירתנו החדשה (שעדין לא ידוע מיקומה) מתוך מבחר של מאות שעונים.
למחרת הגענו לנקודה הצפונית ביותר בניו זילנד – כייפ-פריאנגה. הנוף מהמקום היה מדהים (כמובן פתחנו ערכת קפה ועוגיות כיאה למקום שכזה), מנקודת התצפית ליד המגדלור אפשר לראות את המפגש בין ים טזמן לאוקיינוס הפסיפיק. בימים בהם מזג האויר סוער, אפשר לראות גלים מהימים השונים מתנגשים אחד בשני. נשארנו לישון באיזור קמפינג באיזור, באותו הלילה כל היתושים של צפון ניו זילנד טעמו מעט מהדם שלנו והשאירו אותנו מחוררים ומגרדים.
למחרת שכרנו גלשן והגענו למקום שבו יש דיונה עצומה (100 מטר גובה), עלייה מתישה לראש הדיונה הבטיחה גלישה מהירה ומהנה על החולות.
את הלילה בילינו אצל משפחה שגרה בחוה עצומה (קיין ושרון), דבר ראשון שעשינו כשהגענו היה להתרחץ בנהר הפרטי שלהם. יישנו במן ביקתה שצריך סולם כדי להכנס ולצאת. את הבית הענק כולו הם בונים בעצמם (ומסתבר שזה לא נדיר בניו-זילנד), שרון נשארת בבית ומלמדת את הילדים (home-schooling) וגם זה מסתבר מאוד נפוץ בניו זילנד. קיין אומן, מעבר לכמה ניסים שסיפר שקרו לו, סיפר לנו על קונספירציות רבות למשל למה האמריקאים הפילו בעצמם את התאומים ב-9/11 ועוד.
את הדרך דרומה עשינו דרך החוף המערבי, עברנו דרך יערות קאורי ונופים חביבים, עד שהגענו שוב לאוקלנד.
השארנו שבוע באוקלנד במטרה למכור את הרכב. ביום הראשון ששמנו את הרכב למכירה, עוד לא סיימנו למלא טפסים וכבר באו אנשים שרצו לקנות את הרכב. הרכב נמכר (ואפילו ביותר ממה שקנינו אותו – אכן גאווה ישראלית) ועכשיו יש לנו זמן לכתוב בלוג J.
שולחים חיבוקים ונשיקות,
נתראה בקרוב (מדי),
יואנה.
